פוקר הוא ספורט מנטלי.
ואף ספורטאי לא מתפתח לבד.

היד הראשונה ששיחקתי בחיים הייתה איפשהו בגיל 8. אמא שלי פיזרה לנו קצת בייגלה על השולחן כדי שיהיה על מה לשחק, וחילקה לי חמישה קלפים בלי ממש להסביר לי את החוקים. ״כמה קלפים אתה רוצה להחליף?״ היא שאלה אותי, ואני זוכר את עצמי ממש נלחץ כי לא ידעתי מה אני אמור לענות. ״קלף אחד?״ ניחשתי, וככה הפסדתי את היד הראשונה בחיי.

עברו מאז כל כך הרבה שנים, ולעולם לא הייתי מאמין שהמשחק הזה יהפוך להיות חלק כל כך מרכזי בחיי.

לפוקר אונליין נחשפתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 18. לא ידעתי איך מפקידים כסף, אז שיחקתי טורנירים בחינם של אלפי משתתפים, ועם הרבה מזל ומעט מאוד יכולת זכיתי בדולר הראשון שלי. תוך פחות משלוש שעות הפכתי אותו ל-60, ואז נכנסתי עם כל מה שהיה לי לשולחן של ה״גדולים״ והפסדתי את הכל ביד אחת כואבת.

״איזה מזל נאחס״ אמרתי לעצמי, אבל היום אני יודע שזה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי. את הדולר הזה לקח לי שנתיים להפוך לאלף, ועוד שלוש שנים עד שעליתי על מטוס לוגאס עם 10,000 דולר בתיק שהרווחתי מפוקר, וחלום שעד היום לא באמת הסתיים.

מוגאס חזרתי לארץ כדי לסמן וי על התואר בהנדסה, אבל עמוק בפנים ידעתי שאין סיכוי שזה מה שאני הולך לעשות כל חיי.

בגיל 25 הזמינו אותי להעביר הרצאה במקום חדש שנפתח בשם ״האקדמיה לפוקר״, ומהרגע הראשון התאהבתי ברעיון הזה של לעזור לשחקנים אחרים להשתפר בפוקר.

בחיים לא חשבתי שאפשר ליהנות עד כדי כך ממקום עבודה. הייתי קם ב-6 בבוקר למשרת הסטודנט ה״נחשקת״ שהייתה לי באינטל, וכל היום רק סופר את הדקות עד שיגיע כבר אוטובוס החילוץ לקרית גת ויחזיר אותי לבאר שבע.

תוך כמה חודשים כבר פתחתי קורס משלי, ופחות משנה לאחר מכן כבר מינו אותי למנכ״ל. סטודנט בן 26 שהדבר הכי גדול שהוא ניהל עד אז היה קבוצת כדורגל ב-Football Manager, נבחר לנהל עסק של 30 שחקני פוקר עם הכנסות של מאות אלפי שקלים בחודש.

ב-3 השנים שהייתי שם למדתי יותר מכל התואר שעשיתי, והכרתי לעומק מאות אנשים שונים שאוהבים את המשחק הזה עם אותה תשוקה כמו שלי.

בשלב מסוים זיהיתי שהבעיה של האנשים שמגיעים היא לא בעיה של ידע. היו לנו כל כך הרבה תלמידים שעשו כמעט כל קורס אפשרי, אבל ברגע האמת בשולחן הם היו עושים הכל הפוך.

הפער הזה כל כך ריתק אותי, שהייתי חייב להתחיל לחקור אותו לעומק.

בגיל 28 החלטתי לעזוב את כל מה שהיה לי, וטסתי למזרח.

תכננתי להיות בעיקר בתאילנד כי חשבתי שזה יעזור לי קצת לנוח, אבל אחרי שיחה עמוקה עם חבר קרוב שהבין מה אני באמת צריך - עליתי על טיסה להודו.

הטיסה הזאת עזרה לי לעצור את הטירוף ולהתחיל להקשיב למה שקורה לי בפנים. לדרך שבה אני מדבר עם עצמי, לרצונות ולפחדים הכי עמוקים שלא ידעתי שיש בי.

השיא היה סדנת שתיקה של 10 ימים, שבה כל מה שהיה לי לעשות הוא לנשום עמוק ולכתוב.

כשחזרתי לארץ המשכתי לחקור: לימודי אימון וייעוץ אסטרטגי בטכניון, סמינרים בינלאומיים בנושא חוסן מנטלי, וכלים שפיתחתי במיוחד לשחקני פוקר.

אחד השחקנים הראשונים שפנה אליי היה אייל אשכר, שבאותה תקופה היה כבר אלוף ישראל בפוקר פעמיים, אחד המייסדים באקדמיה לפוקר, ואחד השחקנים הכי מוכרים בישראל.

עשינו ביחד תהליך של 21 יום. הלילה שלפני שולחן הגמר, כשהיה מדורג שביעי מתוך שמונה בכמות הצ׳יפים, הוא אמר לי ״אני מתכוון לנצח מחר״ והלך לישון לפני כולם. למחרת הוא לקח את אליפות ישראל בפעם השלישית.

כמה שנים לאחר מכן, אני ואייל טסנו לוגאס כדי לשחק את האירוע המרכזי של אליפות העולם. לשנינו הייתה ריצה שיכולנו רק לחלום עליה, ואם זה לא מספיק אז ביום החמישי הוגרלנו ביחד באותו שולחן, ותוך פחות משעתיים העבירו אותנו לשולחן מצולם.

זאת הייתה הפעם הראשונה ששיחקתי את האירוע המרכזי, והגשמתי שם כל חלום אפשרי שאי פעם יכולתי לבקש, אבל האמת היא שבאותו שלב מה שריגש אותי יותר מהכל כבר לא קרה ליד השולחן.

בתקופת הקורונה אני ואייל הקמנו את AGame, ובשש השנים האחרונות התחלנו לפתח את הדור הבא של שחקני הפוקר בישראל. היום יש לנו סגל של 10 מאמנים שצמחו מתוך הקהילה ועברו הכשרה מקצועית, וביחד אנחנו ממשיכים לתת כל יום את הכי טוב שאנחנו יודעים כדי לעזור למאות שחקנים בכל חודש להפוך לשחקנים הכי טובים שהם יכולים להיות.

AGame היא הסביבה שכל כך הייתה חסרה לי כשהתחלתי לשחק פוקר. והחלטתי שהמטרה הכי משמעותית שאני יכול להגשים במשחק הזה היא ליצור אותה עבור הדור הבא של השחקנים והמאמנים בישראל.

אני לא יודע באיזה שלב אני פוגש אותך בדרך שהספקת לעבור, אבל אם הגעת עד לכאן והיית רוצה להיות חלק מסביבה כזאת - אני אשמח להכיר אותך יותר.

יניב פרץ, מייסד AGame